מרפאת השיניים בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר | כאן 7.10.360

כשמתחילות התרעות צבע אדום בבארי, רוב תושבי הקיבוץ נכנסים לחדרי הממ"ד. כמה דקות מאוחר יותר, הרבש"ץ אריק קראוניק (54), מקבל עדכון שיש חשד לחדירת מחבלים באזור. הוא מעדכן את מפקד כיתת הכוננות יאיר אביטל (38), מקפיץ את שאר החברים ויוצא לשער הקיבוץ, שם הוא נורה למוות בדקות הראשונות למתקפה

חברי כיתת הכוננות קובעים להיפגש בנשקייה, שם נמצאים מרבית כלי הנשק. יאיר משאיר בבית את אשתו אלה ושלושת ילדיהם, ורוכב באופניו לנשקייה כשהוא חמוש בנשקו. בדרך הוא שומע צרור יריות ועוצר. הוא דורך את נשקו ומתקשר לאריק הרבש"ץ מבלי לדעת שהוא כבר לא בין החיים. כשהוא לא עונה, יאיר מתקשר לרחלי באנקוט, ראש צוות החירום בקיבוץ (צח"י), ומבקש ממנה להנחות את חברי כיתת הכוננות לחבור אליו

יאיר ממשיך להתקדם לנשקייה על אופניו. הוא רואה ממרחק את חבר כיתת הכוננות גיל בויום (55) רוכב גם כן לנשקייה. כעבור רגע, שני מחבלים שמסתתרים בשיחים מכים את גיל עם קת הרובה שלהם ויורים בו. יאיר יורה לעבר המחבלים, פוגע באחד מהם והם בורחים. הוא יוצר קשר עם רחלי ומבקש שתשלח אליו את אחות הקיבוץ נירית הונוולד-קורנפלד (38)

רחלי מעדכנת את נירית שיש פצוע. נירית משאירה את משפחתה בממ"ד, לוקחת תיק עזרה ראשונה ויוצאת מהבית. בינתיים, ארבעה חברי כיתת כוננות חוברים ליאיר: יובל וייס, שחר צמח, חגי אבני ודור הררי. נירית מגיעה לגיל ומבינה שמדובר בפציעה קשה. היא מתקשרת לעמית מן, פרמדיקית בת 22 שמתגוררת בקיבוץ, כדי שתבוא לעזור ותביא ציוד רפואי נוסף. שחר מבין שצריך לטפל בגיל במקום בטוח. הוא פורץ את דלת מרפאת השיניים הסמוכה וסוחב אותו פנימה

אל חמשת חברי כיתת הכוננות מצטרף יואל פרידמן, והשישה מנהלים חילופי אש עם עשרות מחבלים שחדרו לקיבוץ. במהלך חילופי האש נפגע יואל מרימון והוא מפנה את עצמו למרפאת השיניים. בהמשך, יאיר וחגי שומעים שיש מחבלים באחד הבתים בקיבוץ. בדרכם לשם, מחבלים יורים עליהם ופוגעים בהם. חגי מת מפצעיו ואילו יאיר מחלץ את עצמו למרפאה. באותו הזמן, גיל מאבד את ההכרה במרפאה ומת מפצעיו

נירית ועמית מבינות שהפציעה של יאיר גדולה על האמצעים שעומדים לרשותן. הן מתקשרות לדניאל לוי (34), תושב הקיבוץ וכירורג בבית החולים סורוקה, ומבקשות ממנו להגיע למרפאה. דניאל מגיע ומייצב את מצבו של יאיר, אך בהיעדר ציוד רפואי משמעותי, יכולתו לסייע מוגבלת. בינתיים, יאיר מעדכן את אשתו שהוא פצוע, עמית מעדכנת את משפחתה על מה שמתרחש, דניאל מתכתב עם אשתו, ויואל שנפגע מהרימון מוקדם יותר, מתאושש וחוזר לביתו. באותה שעה, מגיע למרפאה חבר כיתת הכוננות איתן חדד (43). הוא לוקח את נשקו של יאיר הפצוע ויוצא החוצה עם שחר כדי לשמור על המקום

בדרכו הביתה, פוגש יואל כוח של יחידת שלדג שנכנס לקיבוץ. הוא מפנה אותם לעבר המרפאה, אך הכוח לא מגיע לשם. מחוץ למרפאה, שחר ואיתן מצליחים במשך שעות לשלוט על ציר המרכזי הסמוך למרפאה. הם פוגעים בעשרות מחבלים ומונעים מהם מלהתקרב למקום. בתוך המרפאה, עמית מעדכנת את משפחתה שכוחות ההצלה לא יכולים להגיע לבארי, בעוד דניאל ממשיך להתכתב עם אשתו

אלה אביטל, אשתו של יאיר שנמצאת בממ"ד ביתם עם ילדיהם, מתקשרת לנירית כדי לדבר עם בעלה. היא מספרת לו שיש מחבלים בביתם ונפרדת ממנו. יאיר הפצוע מנסה לקחת נשק ולחזור הביתה, אך החברים במרפאה מונעים זאת ממנו. איתן הולך לכיוון הבית, אך בדרך לשם רואה עשרות מחבלים ליד גן הילדים בקיבוץ והוא חוזר למרפאה. כמה מחברי כיתת הכוננות מעידים שזמן קצר לאחר מכן, מסוק קרב חג מעל בארי. שחר מבקש מהטייס לירות לכיוון המחבלים שעל יד הגן, אך הטייס מסביר לו שאין אישור לירות בתוך הקיבוץ

נירית מקבלת שיחת טלפון מחברתה שגרה בקיבוץ, שמספרת לה שבתה הפעוטה נרצחה. היא חשה ברע והולכת לחדר השירותים כדי להיפרד בטלפון ממשפחתה. באותו זמן, חברי כיתת הכוננות מבינים שהמחבלים נערכים לקראת פריצה למרפאה. שחר ואיתן נכנסים לתוך המרפאה וממשיכים לנהל משם חילופי אש

כשהתחמושת של שחר ואיתן נגמרת, המחבלים כבר נמצאים מסביב למרפאה, צועקים ויורים לעבר החלונות. שחר אומר למחבלים באנגלית "אני לא האויב שלכם", אך המחבלים משיבים לו בערבית: "שתוק, כלב". ששת החברים במבנה מתפזרים בין החדרים השונים במרפאה. שחר מציע לעמית לצאת אל המחבלים, בתקווה שאולי הם יחוסו על חייה בהיותה אשה צעירה במדי רפואה. עמית יוצאת החוצה ומרימה ידיים, אך המחבלים יורים ברגליה כמה פעמים. "ירו בי, ירו בי, בבקשה, אני לא רוצה למות", היא אומרת בכאב כשהיא חוזרת למרפאה ומספיקה להניח חסם עורקים על רגלה הפצועה

המחבלים זורקים רימונים ופורצים לתוך המרפאה. דניאל ושחר נהרגים ככל הנראה מפיצוץ הרימונים. נירית ממשיכה להסתתר בחדר השירותים. יאיר מתכנן לקפוץ מהחלון אבל רואה מולו ארבעה מחבלים. הוא מפיל את עצמו לרצפה, פותח ארונית מתחת לכיור, מושך את עצמו פנימה ומתחזה למת. לאחר מכן, מחבלים זורקים רימון לחדר שבו יאיר ואיתן נמצאים, וצועקים בעברית: "ככה, בשביל הכיף". איתן מקלל את המחבלים והם פוגעים בו שוב, עד שהוא נהרג. עמית מספיקה לשוחח עם משפחתה. היא נפרדת מאחותה ומאמה ומבקשת סליחה. מיד לאחר מכן, בשעה 14:15, היא משוחחת עם אחות נוספת ואומרת לה: "רצחו כאן את כולם. הם עליי, הם עליי". במהלך השיחה המחבלים יורים בה למוות. לאחר מכן, המחבלים מתיישבים במרפאה ושותים

לאחר שעתיים שבהן יאיר מתחזה למת בתוך הארונית, כוחות צבא מצליחים להשתלט על המרפאה. יאיר חש שמאזן הכוחות במקום משתנה וזוחל החוצה. חייל צה"ל עומד לידו ויאיר קורא לעברו: "יאיר אביטל, כיתת כוננות, אל תירה". הלוחם מכוון את הנשק לעברו ושואל כמה שאלות עד שהוא מבין שמדובר באזרח ישראלי. יאיר רואה את נירית, ניגש אליה והשניים מתחבקים. אז הם מבחינים שארבעת חבריהם, עמית, דניאל, שחר ואיתן, נרצחו. הם יוצאים מהמרפאה עם הלוחמים ומצטרפים לכוח צה"לי גדול יותר, שמנהל חילופי אש עם מחבלים, במהלכם נפגע לוחם אחד. כעבור כחצי שעה, הם מגיעים לביתו של דניאל הרופא, אך הם לא מעדכנים את אשתו במות בעלה

כוחות ביטחון מחלצים את יאיר באלונקה לשער הקיבוץ. כשיאיר מגיע לשער הוא צועק לעבר הלוחמים: "שוחטים אותנו, הורגים אותנו, תיכנסו פנימה!". לאחר מכן, הוא מפונה לצומת שובה, שם ממתינים כוחות הצלה. הכוחות מעניקים לו טיפול ראשוני ולוקחים אותו לבית החולים סורוקה. נירית, שמחולצת יחד עם יאיר, מגלה שמשפחתה, בת הזוג וארבעת ילדיהם, עדיין בבית. היא מבקשת מכוחות הביטחון לחזור הביתה ומסרבת לצאת מהקיבוץ בלעדיהם. תחילה החיילים מסרבים, אך לבסוף כמה לוחמים מובילים אותה לביתה. בסביבות השעה אחת בלילה יאיר שומע לראשונה שמשפחתו ניצלה ומתפנה לקיבוץ שובל. נירית ומשפחתה מפונים לבית מלון בים המלח