אלברט (אבלום) מילס מבארי - 7 באוקטובר | כאן 7.10.360

עם תחילת המתקפה, אלברט מילס בן ה-80, שמכונה בקיבוץ "אבלום", מתעורר בביתו במרכז בארי. אבלום, יליד מצרים ומוותיקי הקיבוץ, מתגורר באותו בית כבר 50 שנה. בזמן ההתרעות, אבלום נכנס ויוצא מהממ"ד לסירוגין. כשיש הפוגה בירי הוא יוצא למרפסת כדי לשתות קפה ולעשן, אך מבלי לפתוח חדשות ולהתעדכן במתרחש

אבלום שוב יוצא החוצה למרפסת. הוא מבחין בדמויות לובשות מדים, ככל הנראה מחבלי נוח'בה, אך הוא חושב שאלה חיילי צה"ל. אחותו לאה שנמצאת בירושלים, מצלצלת אליו ואומרת: "אלברט, יש בלגן גדול יותר ממה שאתה חושב". הוא משיב: "שטויות, יש בחוץ מלא חיילים, אל תדאגי"

אבלום משוחח עם חבר ילדות שלא גר בקיבוץ. הוא מספר לו שהוא רואה את הבית של השכנה ממול, רותי פרומקין, עולה באש

המחבלים נכנסים לבית של אבלום שנמצא בקומת הקרקע, במבנה דו-קומתי בו גרות ארבע משפחות. הם פורצים את דלת הממ״ד שלו. אבלום, שדובר ערבית, מנהל איתם שיחה קצרה. הוא מציע למחבלים לקחת את כל מה שהם רוצים רק שלא יפגעו בו, אך הם יורים בו. אבלום מאבד את אצבעות ידו השמאלית בירי. בני משפחת גד-מסיקה, השכנים שגרים בקומה מעל, שומעים את כל ההתרחשות. לימים הם יספרו למשפחתו של אבלום על רגעיו האחרונים

אבלום מדמם מידו הפצועה. מכיוון שהוא נוטל באופן יום-יומי מדללי דם - הדימום בידו רב. בשעה 12:50 הוא מתקשר לסתיו, הבת המשותפת שלו ושל אישתו לשעבר, תושבת בארי - יונה פריקר, ואומר לה שהוא זקוק לאמבולנס. "פוצצו לי את היד", הוא מקליט לה. סתיו שומעת את המחבלים לידו. היא מדריכה אותו דרך הטלפון איך להניח חוסם עורקים ואומרת לו לאכול משהו מתוק. אבלום מדבר גם עם אביב, בתה של יונה, שהיא עבורו כמו בת, ומבקש גם ממנה שתזעיק עזרה. "אביבי, נפצעתי, אין לי אצבעות", הוא אומר לה. הבנות מנסות לפנות לכל גורם אפשרי ולשלוח אליו כוחות, אך ללא הצלחה. אבלום ממשיך לאבד דם. סתיו מתקשרת לאביה שוב והוא נפרד ממנה: "אני לא יכול יותר"

המחבלים מציתים את ביתו של אבלום. שני, בתו הבכורה מנישואיו הראשונים שגרה קרוב אליו, יוצאת מביתה ורואה את הבית של אביה עולה באש. הבית נשרף כליל