דביר לישה - דף הנצחה

בנם של נאוה וניסן. נולד ביום כ"ד בסיוון תשס"ב (4.6.2002) בנווה דקלים. הילד השלישי והבן הראשון במשפחה. אח לשירה, אורה, מאיר, טליה, דוד, יהודה וישראל.
דביר גדל בנווה דקלים בגוש קטיף שברצועת עזה. בהיותו בן שלוש, נעקרה המשפחה מביתה במסגרת תוכנית ההתנתקות. הם עברו ליישוב ניצן במועצה האזורית חוף אשקלון. הוא למד בתלמוד תורה "תורת החיים" ביד בנימין.
אבישי, המורה שלו בבית הספר היסודי תיאר אותו כסקרן, מצחיק ושובה לב. הוא סיפר שדביר כתב לפני בר המצווה שלו בכישרון ובחינניות חוברת כתבות מאוירת על כל פרשות השבוע, כסיקור עיתונאי שמדווח על האירועים המתרחשים בפרשה.
דביר התברך בכישרונות רבים: כתיבה, ציור, תיפוף, שירה ונגינה.
עם סיום לימודיו היסודיים, החל דביר ללמוד בישיבה התיכונית "בני צבי" בבית אל. תקופת הלימודים בישיבה התיכונית לא הייתה קלה עבורו. מאחר שהיה מהיר תפיסה, חריף שכל ובעל זיכרון מצוין, עבר זמן עד שהתברר שהוא סובל מהפרעת קשב משמעותית, וכשהחל בטיפול תופעות הלוואי של הריטלין גבו ממנו מחיר כבד: ההומור והחברותיות. בכיתה י"א הוא החליט לוותר על הריטלין, ובמידה מסוימת גם על תעודת הבגרות... הוא היה פעיל מאד בתקופה הזאת. הרבה מעשי שובבות, עבודה, תפאורות יצירתיות למבצעים בישיבה, ועוד. אהב לטייל עם חברים, לבלות, לחגוג וליהנות מהחיים. "הוא היה מצחיק ברמה מטורפת", תיארו חבריו, "היו לו מחשבות מחוץ לקופסה, חלומות גדולים ורצון לעוף קדימה".
יחד עם כל אלו הוא היה עסוק מאד בבניית דרכו ואישיותו, ובשאלות עמוקות על החיים, בהן דן עם כל מי שהסכים: מחנכים ואנשי צוות הישיבה, סבתא שגרה בבית אל ואירחה אותו הרבה, חברים, אורחים, ועוד.
בסיום שנות לימודיו בישיבה התיכונית החליט דביר שהוא רוצה להמשיך לברר את דרכו ולחזק את אמונותיו ודעותיו, ולכן בחר להמשיך ללמוד בישיבת "עוז ואמונה" בשכונת נווה שאנן שבדרום תל אביב, אזור רווי בעובדים זרים ופליטים ועם אתגרים חברתיים וכלכליים.
מיקום הישיבה היווה עבורו שילוב מושלם בין המשך לימוד תורה ובירור הזהות והדרך, לבין עשייה לאומית וחברתית. "שם", סיפר חברו, "הוא התחיל לעשות באמת את מה שהוא אהב: לתרום! לתרום לשכנה, לשכונה ולקהילה. לתרום ולשלם חשבונות מים וחשמל למעוטי יכולת. לתרום זמן לימוד עם ילדים ללא אב. לתרום ולהקשיב לליבם של מבוגרים עריריים... בשקט. לא דיבר, לא סיפר ולא רמז, רק נכנס למיטה בסוף יום, עייף כולו עם חיוך קטן. חיוך קטן בשבילו. חיוך גדול בשבילם". חבר נוסף הזכיר שתלמידי הישיבה מלאים במעשי חסד ותרומה, ודביר היה תמיד כמה צעדים לפני כולם.
נוכחותם של תלמידי הישיבה באזור הגבירה את ביטחון התושבים היהודים. דביר וחבריו החלו לשקם בתי כנסת ומקוואות שננטשו, ולא נמנעו מלהתעמת עם מהגרים כשנדרשו לכך.
דביר התברך בחוש עסקי מפותח, וכשראה שקורקינטים ואופניים חשמליים הם כלי התחבורה העיקריים באזור, קנה כלי לעצמו, ואחר כך לאחיו ולחבריו. את לימודי הנהיגה שלו על אופנוע הסתיר, עד שיום אחד הגיע הביתה עם אופנוע ורישיון, למורת רוחם של הוריו. גם רכב פרטי הוא הספיק לקנות, ולאחר שזה הלך לעולמו (עדיף למלא מים אם לא רוצים שהמנוע יישרף...) הוא קנה עוד אחד, ואחר כך עוד אחד.
דביר התאמן רבות לקראת הגיוס. הוא תכנן שירות משמעותי והתכונן לכך במשך זמן רב. מספרת אימו: "לאחר כשנתיים בישיבה הגבוהה, דביר הבין שהגיע הזמן לשלב הבא, והחליט שהוא רוצה להתגייס לגולני. למרות שבמהלך כל השנים חינכנו אותו ואת אחיו לשותפות מלאה במשימות הלאומיות, והיה ברור ששירות קרבי הוא חלק מהעניין, פתאום התעוררו לי ספקות...
שוחחתי איתו על הפערים הערכיים המובילים את המדינה והחלטותיה, והצעתי לו לנסות לשרת במקומות בהם משפיעים על התודעה: גלי צה"ל, דובר צה"ל, וכד'. דביר ביקש לחשוב על הדברים. לאחר כשבועיים בהם חשב, התייעץ וליבן את הדברים, הוא אמר לי כך: 'לגבי תמונת המצב אני מסכים איתך. זה רחוק ממה שצריך להיות ויש הרבה מה לתקן. אבל לגבי המסקנות אני לא מסכים. זה לא עובד ככה. צריך לעבוד מבפנים ולהשפיע מבפנים. אנחנו חלק מעם ישראל, והולכים איתו, בקצב שלו. גם אם זה ייקח זמן, וגם אם יהיו לזה מחירים'. לא היה לי מה לומר, הוא צדק, ואנחנו נתנו לו את ברכתנו".
בינתיים גם חבריו לא הקלו עליו את ההכנות. דביר מאוד אהב את החיים הטובים, ומאוד לא אהב שאומרים לו מה לעשות. החברים הימרו ביניהם כמה זמן ייקח לדביר להיזרק מהשירות בגלל מרדנות או עייפות, אבל לדביר לא היו תוכניות כאלה. בעצת ראש הישיבה הוא לא התגייס במסגרת ישיבות ההסדר, אלא בחר בשירות מלא.
ביום 17.8.2022 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת "גולני" בגדוד 51.
מאחר שהתגייס לאחר שנתיים בישיבה גבוהה, הוא היה גדול בשנתיים מחבריו למחלקה ובגילם של רבים ממפקדיו. ההתחלה הייתה קשה. הפערים והבדידות היו זרים לו, רוב הזמן הוא היה החייל הדתי היחיד במחלקה. למרות זאת הוא היה אהוב מאוד על חבריו ועל מפקדיו. 
"הוא סגר כמה שבתות נוספות בצבא רק בשביל להישאר עם חבר לכיתה שרותק או כי החליף מישהו שהיה צריך", מספר אביו. חבריו ומפקדיו סיפרו שהוא היה ער למצב רוח קשה שלהם או לתקופות שפל, וידע להיות שם ולשמח ברגישות ובצניעות.
כמעט כל החברים למחלקה חיקו אותו שר בקולי קולות, ברחבי המוצב או במקלחת. "ואיך הוא השיג פסנתר למוצב? זה היה כישרון מיוחד שלו", סיפרה אימו.
הוא הקפיד על שמירת ההלכה גם במהלך השירות הצבאי. מפקדיו סיפרו שדביר לא ויתר על התפילות, אך דאג שהן לא יהיו על חשבון אימונים או פעילות המבצעית. הם סיפרו גם שבשעות הפנאי היה ניתן למצוא אותו בבית הכנסת של המוצב, לומד לבד או עם מישהו. חבר לצוות סיפר: "יום אחד נעלמו כל הסכו"מים החדשים שנקנו רק לאחרונה. לא היה עם מה לאכול את ארוחת הצהריים. פתאום מגיע דביר עם ארגז מלא בסכו"ם החדש, לאחר שטבל אותו בים. 'זה מיוצר בחו"ל. היה צריך לטבול את זה'".
הוא שובץ למחלקת אלון – מחלקה של צוותי 'נמר'. זו הייתה כמעט נקודת שבר. הוא היה מתוסכל מאד מהשיבוץ, מכיוון שהוא מרחיק אותו מיציאה לפיקוד, אך לא הצליח למנוע אותו. "רק מתוך התסכול העמוק שלו הבנו שפיקוד זו שאיפה משמעותית שלו" סיפר אביו.
כלוחם, דביר היה חייל שידע לקרוא את השטח ולהתריע כאשר היה חשש לפגיעה בביטחון. הוא שובץ לתפקידים בחמ"ל הודות לכישוריו אלה. מפקדיו סיפרו כי נהג לבטא את דעותיו גם באשר להתנהלות הצבאית, דבר פחות מקובל ביחס ללוחם בדרגה שלו.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. 
באותה שבת שהה דביר במש"א (מוצב שליטה אזורי) ארז בצפון עוטף עזה, הממוקם מאה מטרים מחוף זיקים. החיילים התעוררו בבוקר שמחת תורה למטחים חריגים של טילים, רצו למיגונית של הבסיס כשבנוסף לטילים, הם שמעו גם ירי נשק אישי. דביר הלך לבדוק את מקור הירי והבין שצריך לעלות על ציוד כי התחיל משהו אחר.
במהלך ההתארגנות הבינו במוצב שמחבלים חודרים מן הים לחוף זיקים. דביר התעקש להצטרף לכוח שיצא לחוף, למרות שסיים משמרת לילה ולא היה משובץ למשימה. הוא קפץ מרכב הסוואנה יחד עם המפקד והם רצו לחוף כדי לאתר את המחבלים. כשזיהו אותם התפתח קרב יריות פנים אל פנים. במקביל לירי המחבלים על החוף, ירתה ספינת 'דבורה' של חיל הים לעבר המחבלים, כך שהירי בחוף ניתך מכל עבר. מלבד בנשק אישי, היו מצוידים המחבלים גם ברימונים, מטולי RPG ועוד.
הירי של החיילים לעבר המחבלים לא היה אפקטיבי כיוון שחצצו ביניהם עמודי הסככות של החוף, ולכן החיילים עברו לעמדה גבוהה יותר המאפשרת להבין את המתרחש ולקבל החלטות. בשלב זה התנתק כוח החיילים שבחוף. דביר וחייל נוסף נמצאו בעמדה קדמית יותר, כשהמפקד ושאר חיילי הכוח נמצאו מאחור ואין קשר עין בין הכוחות. לאחר זמן קצר דביר יצא מהעמדה ורץ לעבר המחבלים. תוך שהוא מדלג על גדר החוף השיגו אותו כדורי המחבלים, והוא 
נהרג במקום.
רב-טוראי דביר לישה נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים, שלוש אחיות וארבעה אחים.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.
(מידע זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך על-ידי משרד הביטחון)