עדן זכריה - דף הנצחה

לעדן זכריה היה חוש מיוחד לצדק. היא הייתה מוכנה להפסיד הרבה, העיקר שהדבר הנכון יקרה, שהצדק יעשה. 
כשהיא עבדה כאשת מכירות, חלק מהרווחים היו מעמלות. באחת הפעמים עמית שלה התחיל לעבוד על עסקה, היא המשיכה וסגרה אותה והעמלה הייתה אמורה להגיע אליה, כמי שסגרה את העסקה. אבל עדן לא הייתה מוכנה לזה. "זו עסקה שלך, אתה עשית את כל העבודה", היא אמרה לעמית, "הכסף מגיעה לך". העמית לא הסכים לקחת את העמלה – עדן סגרה את העסקה, אז מגיע לעדן. אבל עדיין לא הייתה מוכנה, "זה כסף שלך, אני לא מוכנה לקחת כסף שלא מגיע לי". 

עדן אהבה את החיים. היה לה חשוב לנצל כל רגע, להשקיע בדברים עד הסוף ולחיות טוב, בתחושה של עושר וסיפוק. היא לא הייתה מוכנה להסתפק במשהו קטן, היא רצתה לחיות בגדול. אבל היא לא הייתה מוכנה לוותר על העקרונות שלה, על מה שהיא חשבה שהוא נכון. 
עדן גדלה בצפון, במטולה, ובהמשך ביישוב כרכום. היא הייתה ילדה מלאת שמחת חיים ואנרגיה, שיכלה לחשוב על דברים מחוץ לקופסה, לתת נקודת מבט מיוחדת. 
היא הקימה עיתון בית ספרי, ארגנה אירועים גדולים מא' ועד ת' ותמיד ידעה להפתיע. 

אמא שלה, אורין גנץ, מספרת איך פעם אחת היא נכנסה לסופר ועדן נשארה לשחק בחוץ. כשהיא יצאה, היא מצאה את עדן על במה בתחרות רבת משתתפים, ועדן כמובן זכתה במקום הראשון וזכתה לעשות שם הופעה גדולה. 
"עדן לימדה אותי מה זה אומץ", מספרת אמא שלה, אורין. 

בחטיבת הביניים, בכיתה של עדן הייתה ילדה שנהגה להנהיג חרמות על ילדים. יום אחד עדן גילתה שהגיע תורה, ובקרוב יתחילו לעשות עליה חרם. עדן לא הייתה מוכנה לתת לזה לקרות. היא סיפרה לאמא שלה מה קורה. "את יכולה להוריד את הראש קצת ולחכות שהסערה תעבור", הציעה לי אמה, "או להתנגד לזה. לעשות מה שאת יכולה כדי שזה לא יקרה". עדן כמובן בחרה לא להישאר בשקט. באותו יום עדן ואמה התקשרו לכל הורי הכיתה וסיפרו להם שמחר ינסו לשכנע את הילד שלהם לעשות חרם על עדן. כמובן שאף הורה לא רוצה שהילד שלו ישתתף בחרם, וכולם דיברו עם הילדים שלהם. עדן לא הוחרמה, ובסוף אותה ילדה הרגישה לא נעים שכולם מסתכלים עליה עכשיו וחוששים ממנה. היא ביקשה מעדן שתעזור לה להתחיל מחדש, ועדן עזרה לה. עדן ידעה לעמוד על שלה, להציג עמדה אמיצה במקום שצריך, ובאותה נשימה לעזור למי שזקוק לכך. 
אורין, אמא של עדן, מספרת שכשעדן גדלה הן הפכו לחברות מאוד טובות. "אני הייתי אמא שלה, אבל היא היתה גם קצת אמא שלי, אמא רוחנית שלי". 

עדן ידעה לאהוב עד הסוף ואספה סביבה חברים רבים. "היו כל כך הרבה אנשים שהרגישו חברים שלה, שהעריכו את הדרך שהיא עושה בעולם. היא הייתה מקבלת כל אדם כמו שהוא, תמיד מוצאת בו את הטוב."

האהבה הכי גדולה שהייתה לעדן מגיל צעיר הם בעלי חיים. היא הייתה אוספת כלבים עזובים מהרחוב ומביאה אותם אליה הביתה. אחרי הצבא היא החליטה שהיא שוכרת דירה ועוברת לגור עם שני הכלבים האהובים שלה – טד וקאיה, כלבים מסוג ויסלה. הם היו כמו הילדים שלה והדבר הכי חשוב לה, והמשפט האחרון שאמרה לפני שנרצחה ב-7.10 היה - "תשמרו על הכלבים. 
"היא אהבה את התמימות שיש בבעלי חיים", מספרת אמה. "היא לא אהבה שאנשים מתבגרים ומאבדים את התמימות, מגדלים 'מרפקים' שדוחפים איתם. החיות הזכירו לה את התמימות שהייתה חשובה לה כל כך, את האהבה הפשוטה והנקייה. בגלל זה היא גם מאוד התחברה למסיבות טבע, כדי להרגיש את הטוהר, את התמימות, את המקום המאוד נקי. היא תמיד שאפה להגיע למקום הנקי הזה. זה מה שהיא רצתה כל חייה. היא שאפה לחיות בעולם מאוד רוחני."

בשנה האחרונה הכירה עדן את בן זוגה, אופק קמחי. זו הייתה אהבה כל כך פשוטה וטבעית. אופק אמר לאמא שלו "הכרתי את אופק רק בבת", ועדן אמרה להוריה אותו דבר - "הכרתי את עדן רק בבן". 
הם ידעו שהם מצאו את החצי השני שלהם. ובאמת, לאחר לא הרבה זמן, הם עברו לגור יחד, יחד עם שני הכלבים של עדן. היה להם ברור שהם יתחתנו בהמשך. בקיץ הם טסו יחד לטיול באירופה, השתתפו בפסטיבלים וחגגו. כשחזרו לארץ עדן הכינה שלט מיוחד לכניסה לבית שלהם – כפות רגליים של הכלבים, לידם לב אדום גדול ותו של מוזיקה, "הבית של עדן ואופק, בית שכולו לב, כלבים ומוזיקה". אך הם לא הספיקו לתלות את השלט. במקום זאת, המצבה של עדן מעוצבת לפי השלט שתכננה לתלות בפתח הבית המשותף. 

עדן ואופק לא תכננו ללכת למסיבת הנובה ליד קיבוץ רעים. הם בדיוק חזרה מהטיול באירופה, מפסטיבלים בפורטוגל ויוון. הם תכננו להיות בבית עם המשפחות שלא ראו הרבה זמן. אבל חברה אחת של עדן מאוד רצתה שהיא תגיע והפצירה בהם להצטרף אליה. 
אורין, אמא של עדן, מספרת שלעדן הייתה אינטואיציה מאוד חזקה, מאז שהיתה קטנה. היה לה חוש לקלוט דברים, לשים לב לפרטים, לדעת מה צריך לעשות במצבים מסוימים. סבתא שלה הייתה קוראת לה "חייזר", כי היא קלטה דברים שלא מכאן. היה לה חוש רוחני מפותח. למשל, עדן הייתה שושבינה בחתונה של דודה שלה. במהלך החתונה דודה אחרת רצתה ללכת הביתה, ועדן אמרה לה "אל תלכי עכשיו, תחכי קצת". אך הדודה רצתה לצאת לדרך. היא עלתה על הכביש ועברה שם תאונה קשה שגרמה לה למוות קליני. כשהיא התעוררה לבסוף היא אמרה להורים של עדן, "יש להם ילדה מאוד מיוחדת, אני ראיתי את זה, היא אמרה לי לא לנסוע".

אז גם למסיבת הנובה עדן לא רצתה לנסוע. היא אהבה מאוד מסיבות, אבל הרגישה שזה לא הדבר הנכון לעשות. היא העדיפה להישאר ולטפל באמא של אופק, שלא הרגישה כל כך טוב. היא אכן נשארה איתה, אבל לבסוף השתכנעה ללכת למסיבה ונסעה לשם ביום שישי. 

בבוקר ה-7.10, עם השמע האזעקות, עדן ואופק מיהרו לצאת משטח המסיבה לכיוון ביתם. הם הצליחו לצאת מהמקום והגיעו לאזור מפלסים, אך שם חיכה להם מארב של מחבלי חמאס. אופק נהג, עדן ישבה לידו ומאחורה החברה שהגיעה איתם. אמא שלה התקשרה ודיברה איתה כשהם עושים את דרכם הרחק מהמסיבה. עדן הרגיעה אותה ואמרה שהם בסדר והם בדרך הביתה, "אל תדאגי". באותו הזמן, אבא של עדן התקשר אליה ועדן אמרה לאמה שהיא תחזור אליה וענתה לאביה. היא סיפרה לו מה מצבם ותוך כדי השיחה החלו מחבלי חמאס לירות אל הרכב. "אבא יורים עלינו, זה ממש קרוב", צעקה עדן, והוסיפה "תשמור על הכלבים". אלו היו מילותיה האחרונות. 

עדן נפצעה מהירי ואיבדה הכרה. אופק והחברה הנוספת ניסו להזמין אמבולנס, התקשרו למשטרה והתחבאו בצד מפני ירי המחבלים. אבל אופק לא יכול היה לראות את עדן שוכבת שם פצועה. בשלב מסוים הוא יצא מהמסתור ורץ לעברה, ונורה תוך כדי נסיון החילוץ. אופק נרצח והותר במקומו, בעוד עדן נחטפה לעזה, בעודה בחיים. 

עדן הוחזקה בשבי חמאס במשך חודשיים וחצי ונרצחה בשבי. הוריה לא ידעו תחילה מה מצבה כשהיא הוגדרה כנעדרת. לאחר 17 יום עודכנו כי היא חטופה, אך עדיין לא ידעו האם היא בחיים, ונאבקו בכל כוחותיהם בכדי להשיב את ילדתם הביתה. 
במבצע צבאי חולצה גופתה של עדן באמצע חודש דצמבר 2023. היא נמצאה במנהרה, וזוהתה על ידי חייל ישראלי בזכות הקעקוע על היד של שני הכלבים שלה. בתוך המנהרה האפלה בעזה עמד החייל וקרא קדיש על עדן. לא היה עדיין זיהוי ודאי, אבל אותו חייל הרגיש וידע כי זה הדבר הנכון לעשות, שמדובר באזרחית ישראלית, יהודיה. 

"זה היה כל כך נכון להגיש את הקדיש הזה", אומרת אמה, "לסגור ככה את המעגל". בהמשך, נפגשה אורין אמה עם חיילי היחידה שחילצו את גופתה של עדן, באירוע מרגש במיוחד. היא דיברה בפניהם וסיפרה את הסיפור שלה, אותו היא מכנה "לעוף עם כנפיים שבורות", והודתה להם מכל הלב על מה שעשו כדי להשיב את עדן.
עדן זכריה חיה חיים של אור, של אמת ושל טוהר. היא הייתה מוקפת באנשים שאהבו אותה מכל הלב, וקיבלו ממנה את האור המיוחד שלה שהביאה איתה לעולם. את האור הזה לוקחים האנשים הקרובים אליה להמשך חייהם. התמימות והטהרה של עדן השפיעו על הסובבים אותה, ונשארים איתנו גם כעת, כשהיא מאירה עלינו מלמעלה.